שאלתם את עצמכם אי־פעם אם אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? אני מעולם לא שאלתי וגם מעולם לא התיימרתי לגלות. חייתי בעולם שבו הלבטים הכי גדולים שלי היו כן עבודה, לא עבודה, כן בא לי להתקשר היום לבחורה הזאת, לא בא לי לחזור לבחורה ההיא. אוהב את הבוסית שלי, שונא אותה או מתעלם ממנה. כן מת לזיין אותה על השולחן בחדר הישיבות או בעמידה על מכונת הצילום במסדרון של המשרד, לא מסוגל לגעת בה עם כלב נחייה של עיוורים – עניינים רגילים ושגרתיים של כל אדם נורמלי בטווח הגילאים של עשרים עד שלושים. מעולם לא העליתי על דעתי שאעסיק את עצמי בשאלות הרות גורל, שאלות של חיים ומוות. בטח שלא שיערתי שיהיו אלה החיים או המוות שלי. בטח ובטח שלא תיארתי לעצמי שאבחר במוות. אלא שאלמלא הייתי טרוד בבחירת הדרך המועדפת למות, נראה שלעולם לא הייתי יודע אם יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון או לא. לולא התערבותו של אל הגורלות בכבודו ובעצמו, הייתי סתם עוד אחד שלא הרגיש בחיים שלו כלום, שלא חווה את הרגע הקסום מכולם. לפתע כל סירוב שלה מתפרש כהנהון, כל פסיעה מתרחקת מתפרשת כקירוב שפתיים לכדי נשיקה. הנה מנשבת אלת הרגש והאהבה וסידור שיערה מחסיר פעימה מהלב, שבריר של חיוך הוא כל מה שאי־פעם יכולת לבקש. וכך, כשאתה לא מותיר לנשמה התועה שלמולך אלא להפנים שברגע זה ממש מאירה הלבנה על הערב הכי יפה בחייה, תבין פתאום שכל הלאווים בחייך עד כה לא היו אלא חיוכים מתחננים שידעו בסתר לבם שלא להם היא, רק לה. דבר אחד בטוח, ולא משנה כמה יגידו לכם אחרת. מאחורי כל זָיַין מצוי, קיימת מישהי שקרעה לו את הלב.