לְסָבְתָא שֶׁל אַרְנָב אֵין הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת, אֲבָל הוּא בְּכָל זֹאת רוֹצֶה לָתֵת לָהּ מַתָּנָה. אַרְנָב יוֹדֵעַ שֶׁסָּבְתָא תֹּאהַב כָּל דָּבָר שֶׁיִּתֵּן לָהּ, אֲבָל הוּא רוֹצֶה שֶׁהַמַּתָּנָה הַזֹּאת תִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ. הוּא יוֹצֵא לְמַסָּע בְּתוֹךְ יְעָרוֹת וְעַל פְּנֵי אֲגַמִּים, וּבְדַרְכּוֹ פּוֹגֵשׁ כָּל מִינֵי יְצוּרִים, וְהֵם מְנַסִּים לַעֲזֹר לוֹ לִמְצֹא אֶת הַמַּתָּנָה הַמֻּשְׁלֶמֶת לְסַבְתָּא. כָּל אֶחָד מֵהֶם בָּטוּחַ שֶׁהָרַעֲיוֹן שֶׁלּוֹ הוּא הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, אֲבָל אַרְנָב מַרְגִּישׁ שֶׁשּׁוּם רַעְיוֹן אֵינוֹ מַתְאִים כְּמַתָּנָה לְסָבְתָא. רַק כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ לַפִּסְגָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר, הוּא מוֹצֵא אֶת הַמַּתָּנָה הַמֻּשְׁלֶמֶת.