אריקה תמיד אמרו לי שחלומות הם התשוקות הכמוסות של הלב. לא סיפרו לי על סיוטים, לא דיברו על חלום הבלהות שהפך לאובססיה שלי. קוראים לו מייקל קריסט. אחיו הבכור של החבר שלי הוא כמו סרט אימה. הוא חתיך, חזק, ולגמרי מפחיד. הוא היה כוכב קבוצת הכדורסל של הקולג׳ שלו, ועכשיו הוא שחקן מקצועני ואני מעניינת אותו פחות מהלכלוך הדבוק לעקבי נעליו. אני צפיתי בו, ראיתי אותו, שמעתי אותו. את הדברים שעשה, את המעשים שהסתיר... במשך שנים כססתי ציפורניים, לא מסוגלת להסב את מבטי. עכשיו, סיימתי את התיכון ועברתי לקולג׳, אבל לא הפסקתי להסתכל על מייקל. הוא רע, ואת הדברים המלוכלכים שראיתי אני לא יכולה להמשיך ולשמור רק בנבכי מחשבותיי. מפני שהוא סוף סוף הבחין בי. מייקל שמה אריקה פיין, אבל כולם קוראים לה ריקה. היא גדלה אצלנו בבית, החברה של אחי הצעיר וראיתי אותה מתבגרת. משפילה את מבטה כשאני נכנס לחדר ונדרכת כשאני מתקרב. אני מרגיש תמיד את הפחד נודף ממנה, ועל אף שלא כבשתי את גופה, אני יודע שבראשה היא שלי. זה כל מה שאני רוצה בכול מקרה. עד שאחי עוזב לצבא, וריקה נשארת לבדה בקולג׳. בעיר שלי. ללא הגנה. ההזדמנות טובה מדי מכדי לפספס וגם התזמון. כי לפני שלוש שנים היא הפילה את שלושת החברים הכי טובים שלי והביאה למאסרם, ועכשיו הם השתחררו. אנחנו חיכינו. היינו סבלניים. ועכשיו כל אחד מהסיוטים שלה יתממש.