הפכתי להיות מישהי שאני לא מזהה במראה. "ומי אמר שזה רע? את מחייכת יותר." "על כל חיוך שאני מחייכת אני שונאת אותך כפול עשר." יכולתי לספור על כף יד אחת את מספר האנשים שנכנסו לליבי. ההורים שלי לא היו ביניהם. הם דאגו לחרבן לי את החיים טוב מספיק כדי שאמחק כל טיפת רגש שנותרה בי. אבא שלי הפסיק להיות חלק מחיי כשהייתי בת אחת־עשרה, ואימא שלי מעולם לא ניסתה להיות שם בשבילי. היא תמיד שנאה אותי, מהיום שנולדתי. עם השנים הפסקתי לחפש את האהבה שלה או לקוות שהמצב ישתנה. גרנו באותו בית, אך היינו שתי זרות. גידלתי את עצמי ושלטתי לא רע על חיי ועל כל מי שניסה להתקרב אליי. בניתי סביבי חומות גבוהות כל־כך שאיש לא יכול היה לחדור דרכן. דבר לא הכין אותי לרגע שבו הוא התנגש בי, כמו תאונה חזיתית. פחדתי כל־כך מהרצון שלו להתקרב וניסיתי להתמודד איתו רק בדרך אחת – לשנוא אותו ולהרחיק אותו מחיי. הבעיה הייתה שהוא הסתובב בבית שלי בכל יום. לא הייתה לי אפשרות לברוח מעיני ההאסקי המדהימות האלה שרדפו אחריי לכל מקום וראו את הסבל ואת הסודות שאני מסתירה. לא רק שלא הצלחתי להרחיק אותו, אלא התקרבתי יותר והושטתי את ידי לתוך הלהבה שעמדה לכלות את שנינו יחד. הוא היה קרן האור בחיים החשוכים והאפלים שלי, אבל היה הגבר היחיד שלא יכולתי לקבל – החבר החדש של אימא שלי.