"המורֶה ישב מקופל תחת שולחן העבודה שלו. ברכיו צמודות אל החזה. ראשו נצמד אל הדופן הפשוט, העשוי סיבית־עץ. הוא חיבק את הרגליים בכל כוחו, שלא יברחו תחתיו, וממחסה זה האזין לסביבתו רוב קשב. רעש גדול בא וחלף. האם כבר בטוח לצאת?"
בבית־ספר תיכון בעיר גדולה, מורה אחד משתוקק לחזור הביתה ולחגוג בחברת אשתו את יום נישואיהם הראשון, אבל הדרך כבר אינה קלה כשהייתה. המרחק הקצר בין משרדו של המורה לבין שער בית הספר הפך כעת לדרך אפלה ומאיימת. כל צעד במסדרונות הצרים והמחניקים של המבנה הישן טומן בחובו סכנה, והגבול שבין מציאות לדמיון הולך ומיטשטש בזמן שהמורה נאלץ להתמודד עם המכשולים שמציבה בדרכו מערכת חינוך מתפוררת, גוססת לאיטה.
״המורֶה״ הוא סאטירה פדגוגית פוסט ופרה־אפוקליפטית פרועה. אודיסאה בזעיר אנפין החושפת בהומור חד ונשכני את האבסורד הפושה במערכת החינוך הישראלית המוזנחת.