בשבת הארורה ההיא, בקרבות הגבורה בעוטף, איבדה חטיבת גולני 73 חיילים ומפקדים: בנחל עוז, בכיסופים, במוצב פגה, במעבר ארז, ובכל מקום אחר שבו עצרו בגופם נחשולי נוח'בה. מאות נוספים נפצעו, ומאז הם מנהלים את המלחמה לשיקום – מלחמה שקטה, מתמשכת. רבים מהם שבו לשדה הקרב – אל חבריהם, אל פקודיהם, אל אחיהם. כמה שבועות לאחר מכן, חטיבת גולני נכנסה לעזה, לתמרון. לא היתה בכלל שאלה: מהמח"ט ועד אחרון הלוחמים, לכולם היה ברור שממשיכים קדימה – עד להשלמת המשימה. הם צעדו בנתיב שסימנו קודמיהם, ממלחמת ששת הימים ועד צוק איתן; מתל פאחר ועד שג'עייה, מפסגת החרמון ועד בינת ג'בייל, ממוצב הבופור ועד סמטאות ג'נין. במלחמות ובפעולות הביטחון השוטף – גולני תמיד שם, מקבלת את המשימות הקשות ביותר, משלמת את המחיר הכבד ביותר. העיתונאית חן קוטס מלווה את גולני כבר 35 שנה. בספרה גולני שלי היא מביאה את סיפורה של החטיבה דרך עיניהם של 18 מבין המח"טים שפיקדו עליה לאורך השנים, כולל עדות נדירה של מח"ט גולני ב-7 באוקטובר. כולם טיפסו בסולם הדרגות – חלקם היו לאלופים, לרמטכ"לים, ולשרים. אבל כל אחד מהם, כל אחד בדרכו, נשאר גולנצ'יק. לתמיד.